הליכון-
לפני שלושה שבועות אילנה ביקשה להחזיר לשימוש את ההליכון, שניקנה בקול תרועה ומוטיבציה לפני ארבע שנים ועד, כאמור לפני כשלושה שבועות היה במצב, כמו שאומרים, 'יד שניה כחדש'.
העמסנו את המכשיר במחסן, הובלנו אותו הביתה והחנינו אותו בסלון. מיד הילדים התחילו לזמזם סביבו.
בהבזק של גאוניות, מתוך מחשבה של 12 שעות שינה ועוד בונוס של הרדמה קצרה מהרגיל, העלתי את עידן על ההליכון והפעלתי. הוא רץ.
אחרי עשרים דקות בערך התעייפתי מלראות אותו רץ. כנראה שכל כך התעייפתי שאכן באותו לילה ישנתי שתיים עשרה שעות. הוא לא. אפילו לא תשע.
יובל כמובן גם היה צריך לקבל את הסיבוב שלו, הוא ראה בזה סוג של כביש מהפכני, יותר מאשר סתם עוד דרך לשאוב מעידן אנרגיה, והביא את המכוניות.
עידן באיזה שהוא שלב ניסה גם ליישם את: "תן לאצבעות ללכת במקומך..." -- הוא לא ייעשה את זה שוב- אף פעם. וזה בטוח. אבל חוץ מהתקרית הקטנה הזו המכשיר חי איתנו בהרמוניה, בעיקר עם אילנה.
מסתבר שכשיש אז משתמשים ואכן, בתורות, כל אחד מאיתנו שורף את הקלוריות שנאכל בעוד חודש כשננחת בארץ.
שיעור בכלכלה-
נגמרה עונת הטניס ואנחנו בעיצומו של תהליך סגירת המגרשים.
באחד מן הימים יצא לי לעבוד ללא העובדים. אילנה והילדים החליטו לבוא לבקר.
במשך כשעה הילדים שיחקו (יובל אף התנדב חלק מהזמן, במרץ) בעוד אילנה ואני היינו עסוקים בסגירת אחד מחמשת המגרשים של המועדון.
כשיובל התעייף אילנה לקחה אותו ואת המצלמה לישון בבית, עידן ואני נשארנו.
עידן מאס במכוניות ובטרקטורים ובא לשאול מה אני עושה. עניתי לו שאני עובד. והשאלה הבאה לא אחרה לבוא.
"אבא, מה זה עבודה"?
לאחר שהסברתי לו הוא החזיר לי בעוד אין ספור שאלות. במקום להמשיך להסביר שכרתי את שרותיו.
הראתי לו מה הוא צריך לעשות (להרים מסמרים ולשים בדלי שהוצמד אליו) והבטחתי לו שכר בעבור עמלו. (אחרי שהוסבר לו מה הוא יוכל לקנות ברווחיו, הילד היה חדור מוטיבציה).
לאחר כחצי שעה וכמה דולרים נוספים בכיסו, הוא הודיע לי שעבודה זה קשה. אישרתי את הודעתו ושאלתיו אם הוא רוצה להפסיק? הוא חשב ושאל: כמה כסף הוא צריך בשביל לקנות 'באז' (שהוא מבקש כבר הרבה זמן- ראה אצל חבר). הבטחתי לו: שאם יסיים את העבודה יהיה לו מספיק. הוא סיים.
הגענו לחנות, הוא מצא וקנה (עם כספו, שהרוויח ושמר בכיסו) את מה שרצה ואפילו קיבל עודף.
עד היום הוא לא עוזב את ה'באז' לרגע ואפילו הולך לישון איתו בלילה.
בטיול האחרון שלנו עם החברים שמעתי אותו מספר לאיתן על- "איך עבד עם אבא במסמרים".רק לבד-
העצמאות של יובל בשבועות האחרונים עוברת את כל הגבולות.
הילד לא מוכן לקבל עזרה.
אני לא בטוח מה אמורות להיות היכולות המוטוריות של ילד בן שנתיים, אבל יש פעילויות שלוקחות זמן.
וכמובן שהוא מוצא לנכון לעשותן דווקא כשאנחנו בעשרים וחמש דקות איחור ליומולדת של מישהו.
הוא מתיישב על המדרגות עם הנעליים שלו (לא בטוח שאני יכול לנעול אותן בלי עזרה) ונועל.
אחר כך, לבד הוא מתעקש, לארגן את תיק המכוניות שיוצא איתו לכל מקום ואת ה'קליק' של החגורה באוטו רק הוא עושה. את המים מהברז הוא חייב למזוג לבד ורק בכוס זכוכית (כמו שלנו) ו"אל תעזרו לי לשתות". את הקוטג' הוא מגיש לעצמו, את החביתה מהפיתה שהכנתי הוא מוציא, רק בשביל להחזיר, בצורה שהוא אוהב ואת הטרקטור שהוא מקלח איתו היום, לפני השינה, הוא ייבחר: זה ייקח הרבה זמן אז: "תתחילו את המקלחת, אני כבר אגיע".
אולי עוד שנה, כשיהיה בגיל שלוש, לבד הוא ירצה לשתוף את הכלים ורק הוא יכין לאבא כוס קפה בבוקר.....אולי.....
הטרקטרים של מוישיק
לילדים כן יש חלומות רטובים. ולא, הם לא רטובים מהפיפי שמדי פעם בורח להם בלילה במיטה.
לחלומות האלה קוראים: טרקטורים --אמיתיים.
אין תחליף לפרצוף של עידן ויובל כשהם יושבים בחיקו של מוישיק על בולדוזר או טרקטור ומתקלים איזו ערמת אדמה, סתם בשביל להעביר אותה מפה לשם, שיהיה מה לעשות.עידן אף לקח את ההזדמנות לשלב הבא וכבר ממש מתפעל, בלי לבייש את הפירמה, את הכף האחורית על שלל פעולותיה האפשריות.
יובל, טרקטוריסט מלידה(כמו שאר המשפחה), נעזר באוזניו כדי לעצור את החיוך, מחזיק את הידית של הכף הקדמית ביד אחת, את ההגה ביד השניה ----וכמובן שלמוישיק הוא מודיע שהוא רוצה----לבד! איך לא? הוא נועל נעליים אז מה הבעיה לנהוג טרקטור?.
לא משנה אם מפלסים שלג, בונים מגרש או סתם נוסעים אחורה וקדימה, כשההזדמנות מופיעה הם חייבים לנצל. אנחנו, לא משנה כמה פעמים ראינו, תמיד נהנים להסתכל.
ומוישיק? בכלל לא בטוח שהוא נהנה פחות מהילדים......
עד שבוע הבא......(אם אילנה תעמוד בהתחייבויות).
