לפני כמה שבועות, גליה ואני היינו בחצר עם הילדודס כשפתאום היא הציעה שנבנה בית ממקלות. מיד עניתי לה שמיותר לגמרי, מכיוון שאנחנו עוזבים אוטוטו את הבית (חודשיים...). היא לא הבינה את מה הקשר ובכך זה נגמר.
השבוע כשהיינו בחצר פתאום הרעיון חזר אל ראשי וחשבתי בעצם למה לא? חודשיים זה המון זמן ומה זה חשוב בכלל מה יהיה? חשוב הכאן והעכשיו והיה לי ברור שנהנה מהבנייה.
וכך העלתי את הרעיון של בניית טיפי אינדיאני בפני עידן שכמובן התלהב מאוד. יובל היה עסוק ב"אתר בנייה" (אזור עם אדמה, וטרקטורים) ומדי פעם הצטרף לבנייה.
אספנו את העצים, חברנו עם חבל קפיצי, אטפנו בבד, והאוהל היה מוכן. כשעידן היה בפנים, חשבתי שאספר לו סיפור על אחים אינדיאנים, אבל לא ציפיתי למה שיקרה. כבר במשפט הראשון, זינק עידן מהאוהל והחל להציג את הסיפור וכך נוצר הסיפור הבא (הרבה ממנו הגיע מעידן):
פעם, לפני הרבה שנים, היו שני אחים אינדיאנים שהלכו לטיול ביער.
זהו יובלי האינדיאני
וזה עידן האינדיאן
הם טיילו וטיילו ופתאום הבינו שטעו ביער, ולא ידעו איך להגיע הביתה.
אבל לכל בעייה יש פתרון (המשפט הקבוע של עידן!) והם החליטו לבנות אוהל שיגן עליהם בלילה מהקור והחיות.
כשהאוהל היה מוכן, הם היו שמחים והרגישו הרבה יותר טוב.
עידן האינדיאן נכנס אל תוך האוהל ומייד נזכר ששכחו משהו. חפש וחפש
עד שמצא משטח נעים להניח על הקרקע שיהיה נח לישון בלילה.
עידן האינדיאן היה שמח מאוד. הוא היה מרוצה מהאוהל שבנו.
גם יובלי האינדיאני היה מרוצה.
אחרי שנחו קצת באוהל שלהם, ירד הערב והם היו רעבים.
החליטו לאסוף עצים למדורה, כדי שיוכלו להכין אוכל, וגם לחמם את עצמם.
כשהמדורה היתה מוכנה החלו לחשוב על ארוחת הערב.
יובלי האינדיאני החליט לאכול נקניקיה.
ואילו עידן האינדיאן, שלף קולפן, והחל לקלף תפוחי אדמה.
אחרי שאכלו, חממו את עצמם ליד המדורה.
כשהיה ממש מאוחר, הלכו לישון, כדי שיהיה להם כח לקום בבוקר ולחפש את הדרך הביתה.
הסוף.
