איזה הבדל!

לילה

כולם ישנים.
אכלנו ארוחת ערב, סיימנו את טקס השינה.
היום את הרדמת את עידן ויובל.

מאיה, קטנה שלי, שיחקת אותה היום (בינתיים) שתי דקות וזוג החלונות הקטנים שלך היו סגורים.
נשארתי עוד קצת כדי להסתכל איך הירח, שהתגנב מבעד הוילון הלא סגור, מאיר כל פעם עוד קצת מהפנים שלך. הבטחתי לעצמי "רק עד האף ואני יורד לסדר למטה...", גנבתי עוד כמה שניות. והתגנבתי בשקט מהחדר.

סיימתי לנקות ולסדר את שאריות ארוחת הערב. המטבח מוכן למחר בבוקר. אספתי עוד קצת צעצועים פה ושם וישבתי אל המחשב.

קמתי שוב לעשות סיבוב בבית. המדיח בדיוק הפסיק לטרטר ברקע וניהיה שקט. מתגנב על קצות האצבעות לחדר של הילדים.
את שוכבת, ישנה, בין שני האוצרות שלנו. מתוקה שלי, כמה אני אוהב אותך. מה לעשות להעיר אותך בשקט בשקט ("כדי שלא תתעוררי")...בטח זה מה שהיית רוצה שאעשה. אני נותן לך לישון. גם ככה אבוא לבקר אותך בעוד זמן קצר.

עידן יקר שלי, עלייך אני יכול לסמוך שאראה אותך לפחות עוד פעמיים במהלך הלילה. אני חושב על מה שאתה אומר לי כל יום לפני שאתה נרדם ולא יכול לחשוב על כמה שאתה צודק....אבל חמוד שלי, לישון זה אמנם 'משעמם אותך' אבל אפילו אתה, שלפעמים נדמה כאילו ליבת האנרגיה שלך אינה זקוקה לדלק או מנוחה, צריך את זה. מצחיק אותי שדווקא: "למחר ייקח הרבה זמן להגיע אם לא תישן" הוא התירוץ שלי שעוזר לך לעצום את עינייך.

יובל מתוק שלי, אני מוצא אותך ישן מקופל וצריך להזכיר לעצמי שאתה עדיין כל כך קטן. איך פתאום נהיית סנדויץ'?
בטח לא תתעורר עד הבוקר. אתה ישן כמו בול עץ (רוב הלילות). לא יכול להסתכל עלייך ולא לשמוע אותך אומר: "אבא?, אני אוהב..תך.." משמיט את ה-'או' בצורה כה אופיינית לך. אבל אני אצטרך להתגעגע אל זה רק קצת כי בטוח אשמע את זה מספר פעמים מחר.

סגרתי את הדלת בשקט (משאיר רק חריץ) וחזרתי למחשב.
הכנתי לי כוס קפה וישבתי לראות את The voice שאני כל כך אוהב. מוזיקה גורמת לי כזו התרגשות נעימה. מוציאה ממני אותכם בכתב. סיפור מסע קצר של חמש דקות. שתדעו שגם כשאתם ישנים אני מסתכל.

מקווה שעידן ויובל לא ייתבאסו עליי שראיתי את הפרק בלעדיהם. או שאולי פשוט אעשה את עצמי כאילו לא ראיתי ואהנה מזה שוב, איתם, מחר בבוקר.