רוני סיימה את כיתה י"ב ועומדת לפני גיוס לצבא.
עודד יוצא לחופשת שחרור.
תומר עוד מעט בן 30.
ואני.....מחר אני אתעורר בבוקר (סביר להניח שעוד לפני זריחת השמש, התרנגול-עידן, עוד מתקתק בשעון חושך) ואני אהיה, אם אני רוצה או לא....., מכיר ומקבל או לא.....- בן 30. לא האמנתי. אבל זה הגיע.
הרבה דברים עברו עליי ב 30 שנה.
אני בהחלט יכול להגיד שהספקתי לא רע.
התחלתי את המסע ליום כיפור של 2011 בשנת 1981, שגם אז חל ערב יום הכיפורים. אחלה תירוץ בשביל לא לצום.
הזכרון הראשון שלי זה רעידת אדמה שקרתה כשהייתי בערך בן 3. גרנו בקריית חיים בדירה של סבתא רבקה. אני זוכר פרה כחולה ולבנה שמאוד אהבתי ואת המרצפות הגדולות, בגוונים של אדום, בקומת הקרקע.
במהלך השנים הבאות לא רשמתי השגים מיוחדים (שאני זוכר) שראוי לציין.
אחר כך היה בית ספר. היתה דיתי ושרי ואביבה ומרה ואסי ואסתי וכל מיני צפרדיבונים שמלמדים חשבון ועוד כל מיני אביזרים שמעודדים לימוד (כנראה) למיניהם. היה אחלה.
מלא מטוסים אצל אבא, ברמת דוד, אני זוכר. כל חיי ילדותי חלמתי להיות טייס. התאמנתי שעות אין ספור בסימולטורים מול המחשב. שיגעתי את אמא ואבא שייקנו את הג'ויסטיקים הכי משוכללים. החדר שלי נראה כמו מוזיאון חיל האויר של מטוסים להרכבה שבניתי עם אבא.
חלבתי מאבא כל פיסת מידע אפשרית על מטוסים. היתה לי כל אינציקלופדיה או ספר שרק הוזכרה בו המילה מטוס. ואת הפנטום או האפ 16 הייתי מזהה לפי הקול, באיזה גובה הוא טס....ומאיזה כיוון הוא בא.
השאלתי (אני חושב שזה עדיין אצלי-צריך להחזיר) את ספרי העזר לקורס טייס מאח של יוחאי, כדי שיהיה לי heads up בקורס. ואפילו התאמנתי על תרגילי אקרובטיקה במטוס של אליעזר תורג'מן ז"ל. המראתי והנחתתי בעצמי (בלי עזרה) וממש הטסתי מטוס. הייתי מוכן להיות טייס. ואז הגיע צו ראשון. אפילו זימון למבדקים לא קיבלתי. הייתי יכול להיות טייס מעולה.
המון.....ממש המון....קילומטרים יש לי בכל מיני בריכות שחייה ברחבי הארץ. שחיתי רצוף מגיל 7 עד 17. בבוקר, בערב, בצהריים, בחופשים, בכנרת, בים, בווינגייט.....בנמל.....שחיתי ושחיתי ושחיתי.."יווונתן ראגליים חזק" (במבטא של אינגה) מהדהד לי בראש כל פעם שאני נכנס למים. לא תמיד אהבתי לשחות אבל זה עשה לי רק טוב. אחר כך גם נהייתי מדריך שחייה, הודרכתי על ידי מיכה גלעד וסייעתי לו בהדרכת ילדים בהידרותרפיה. אפילו מציל הוסמכתי להיות.
למדתי לצלול בפעם הראשונה יחד עם אבא....כמובן שרציתי כמו אבא. הצלחתי להשיג כוכב אחד במועדון צלילה בעכו.
אחר כך עוד כוכב במועדון צלילה בנהריה. ואחר כך עוד כמה כוכבים בצבא. סך הכל בשלושה קורסי צלילה שונים ואין ספור שעות מתחת למים 'כולה' יש לי שני כוכבים. פראייר מושלם....הייתי יכול להיות מדריך.
טיילתי בעולם בכל מיני מקומות. עם אבא במצרים וקפריסין...עד היום אני מנסה לחקור מה בדיוק עשינו שם...עם סבא וסבתא בהונגריה ואוסטריה היה מעולה. אחר כך עם אמא, אבא, תומר, עודד ורוני בטיול אדיר לגרמניה, נורווגיה ודנמרק. עם אילנה, אהובתי, ליוון, לצרפת (יומיים רומנטיים),קנדה וכמובן ארה"ב. הספקתי.....
בכל גיל שהייתי בו ואני זוכר מהתקופה משהו- תמיד בזכרון יש משפחה. רבקה וגדעון, אצל אהוד ודלוש בחצר. כדורגל, כדורסל, חרמון, מדבר, אוהלים....מכות עם הדודים (חייבים לנסות את הכח)....אחרי שהגעתי לגיל 18 אף אחד לא ניסה יותר. (לא היה כדי להם גם). כנרת....כמה כייף היה השבוע השנתי שלנו בכנרת. אין ספק שזה אחד הזכרונות הכי טובים שיש לי. ההרפתקאות, החוויות והצחוקים שחרוטים אצלי בזכרון יכולים למלא עמודים שלמים.
אמא תמיד שמרה מקרוב איפה שלא הייתי. בשחיה, בטניס, בבית ספר. '"צריך להתמיד" היא הייתה אומרת לי כל פעם כשרציתי לפרוש מהשחייה, אז התמדתי. אז לא הבנתי, היום אני אומר תודה. אני לא פורש.
הייתי תלמיד מעולה בבית הספר בתחומים שעניינו אותי. בתחומים האחרים אמא היתה מסכמת את העבודות(אחרי הכל היא מורה מוסמכת-חבל לא לנצל כישורים אלו) ואני הייתי קוטף את הציונים-עבודת צוות.
בניתי סירה, השתתפתי בתחרות ארצית למדענים צעירים ואפילו זכינו במקום השלישי. קיבלתי פרס רפא"ל על ציונים בבית ספר והשגתי תעודת בגרות לא רעה. בית ספר היה חוויה כייפית בשבילי.
"אני אוהב אותך, את רוצה להיות חברה שלי?" את המשפט הזה תרגלתי בראשי אין ספור פעמים לפני ש- ' אני סופר עד 10 ושואל'. עד היום אני לא מאמין שהיא "הייתה צריכה לחשוב על זה".
מגן חובה אנחנו באותה כתה. בגיל שבע עשרה שאלתי את השאלה ומאז ולעולם לא ניפרד.
למדתי לנגן בפסנתר. כשהגעתי לוולה אחרי שנתיים של לימוד עצמי היא ראתה את טכניקת הנגינה החדשנית שלי וכמעט זרקה אותי מכל המדרגות. לבסוף התרצתה ולקחה אותי כפרוייקט. היום אני יכול להגיד שאני נגן פסנתר. כל אצבע נקנקייה אבל הן מנגנות.
שששש....השתחררתי....חיכיתי בכאב לאילנה שתחזור. וטסנו לשנתיים לאמריקה.
התחלתי מלמטה בחברת הובלות. טיפסתי במעלה הסולם עד שיום אחד איציק ועמי זימנו אותי לשיחה. הייתי בן 22 כשהציעו לי לנהל סניף. הרגשתי כאילו זכיתי בלוטו-משכורת, אוטו, פלאפון. אמריקה לכדה אותנו. בניתי בפילדפיה סניף לתפארת. ניהלתי 40 עובדים והייתי אחראי על שיפוצו של סניף חדש.
ואז השתנו לנו החיים. עידן נולד. הכל קיבל פרופורציות חדשות. חזרנו לארץ להתחתן חתונה אמיתית. באופן רשמי נשאתי את אהבת חיי לאשה. הטבעת שאני עונד על אצבעי תישאר שם עוד 90 שנה. (יותר מזה לא מאחלים).
אילנה כבר הייתה בהריון עם יובל כשהחלטנו לעזוב את 'אייזקס' ולקנות את חברת הטניס של מוישיק.
במשך שנתיים וחצי עבדנו קשה כדי להחזיר את התשלום על החברה.
בשלוש עונות האחרונות הגדלנו את החברה בכמעט פעמיים.
ההחלטה לעזוב את 'אייזקס' היתה נפלאה בדיעבד. הם נתנו לנו המון, לימדו אותי המון. אבל הייתי חייב לנסות להיות עצמאי. להחליט בשביל עצמי ולהרוויח בשביל עצמי ובשביל המשפחה שלי.
אני מאוהב באשתי!!! אני מטורף על הילדים שלי!!!אני אוהב את החיים!!! ואני רק בן 30. (ילד).
אני מאחל לעצמי שרק ימשיך המזל הטוב ושהשלושים הבאות יהיו לפחות כמו אלו שחלפו.
