בשעה תשע בלילה רועי עצר את מכוניתו מול ביתנו. התופעה המשקעית המוזרה הזו, שנופלת משהשמים כשממש קר בחוץ, כבר היתה הרבה מעבר לנקודה שבונים בעזרתה איש שלג וגזר חמוד בתור אף.
כשהשלג מחכה כל כך הרבה זמן כדי שיפנו אותו מהמדרכה (ואינו יודע שדיירי הבית לא פה) הוא עושה דווקא והופך ליציקת קרח, שיש רק דבר אחד שיפנה אותו, שמש חמה.
חודש פברואר מלווה בהרבה שמש אבל לא חמה ולכן ל"מזלי הרב" השמש אכן ממיסה את השלג (קצת) ואז בלילות, שבדרך כלל חמים פחות מהימים (15- מעלות!) מה שנמס הופך ל......שוב פעם קרח???!?!!!. מעולה.
אז מה עושים? חוצבים.
חדור מוטיבציה קמתי למחרת בבוקר. כוס קפה. מעיל, כפפות ונעלי עבודה.
בכף הראשונה, אני לא צוחק, נשברה!!! לי האת חפירה. אוקיי, הום-דיפו. הצטיידתי וחזרתי הביתה.
כעבור שלוש שעות של מקוש! ואת (הפעם מחוזקת בברזל) הצלחתי לפלס גישה לדוור.
כמובן שפה נשאלת השאלה איך הגעתי להום-דיפו. אז ככה. אין דבר יותר מפתה מאשר להכנס לטויוטה לשלב ל4X4 ועם חיוך מאוזן לאוזן לתת גז ולראות אותה פורצת דרך מחסום הקרח. נכוותי מהפיתוי בעבר. באופן כללי מה שקורה זה שהשלג פשוט נעלם מתחת לגלגלי הרכב, אבל כמובן, הוא לא מתאדה או נמס או מתפזר או סתם הולך לטיול. הוא נדחס. זה אומר, במילים אחרות, שההונדה של אילנה נשארת בשבוע הקרוב תקועה כי משטח קרח מוצק של 20 סנטימטרים ובאורך של 30 מטר מפרידים בינה לבין החופש.
יאמר לזכותי, שבמקרה זה לא הייתה לי ברירה, אלא, להשתמש בשיטה שתוארה למעלה אחרת לא היה לנו חלב לדייסה של הילדים בבוקר.
כעבור כשבוע, אילנה התחילה לאיים שהיא "תזמין" מישהו שיפנה לנו את דרך הגישה.
בתור גבר, אני יכול לאמר, על עצמי לפחות, שאין דבר יותר מרגיז מלשמוע את המשפט (מאישתך) "אני יכולה להתקשר למישהו שיתקן את זה". כמובן שאצל נשים זה מוטבע שאם ברצונן לגרום לאיש שלהן לעשות משהו עכשיו! ומהר! זה כל מה שהן צריכות להגיד. "אולי נתקשר למישהו שיסדר".
בשירותים יש נזילה.- "אולי נתקשר...." הופ!! אני בשירותים עם אטמים ומברג.
האינטרנט לא תקין. "אולי נתקשר..." הופ! בודק חיבורים מאתחל מודם.......
החלפתי את טוחן האשפה מתחת לכיור במטבח. אחרי נסיעות אין ספור, הלוך וחזור להום-דיפו בשביל לתאם את האינסטלציה, סוף סוף היו לי את כל החלקים. תחת העין הבוחנת התחלתי לעבוד. פרקתי, הברגתי, חיברתי וכל זה עם גישה כמעט בלתי אפשרית מקופל ומפותל מתחת לכיור. ואז שניה לפני שחיברתי את המכשיר (ששוקל לא מעט) עידן הגיח בריצה ועם "מנובר" של מתאבק מנוסה, קפץ לי ישר על הבטן. תוך שניה התרוממתי, דפקתי את הראש בארון, עם הכתף הפעלתי את מתג ההפעלה, חוטי החשמל היו חשופים, אז כמובן, התחשמלתי ואז לקינוח כל הפרוצדורה הזו צנחה לי על האצבע וכמעט הורידה לי אותה. למשמע הרעש אילנה ישר הגיעה, רואה אותי יושב מתחת לכיור, את עידן עומד וצוחק, את אבא שלה (שביקר) עומד וצוחק. "אולי כדי שנקרא למישהו". תוך שניה זה היה מורכב במקום.
וכך עם ההונדה. כעבור שעתיים דרך המלך הייתה סלולה, הונדה ואילנה יצאו לחופשי. הייתי גמור, מחוסל.
אבל לא התקשרנו לאף אחד...................
