"אתה חייב לקחת את עצמך בידיים!"
ככל שזמן שהותינו בארץ חלף כך שמעתי את הקביעה הנל לעתים קרובות יותר. (אני יודע שאני צריך, אבל טעים לי)
באופן כללי ועל סמך התנסויות העבר הנוסחה היא די פשוטה ככל שאנו יותר בארץ ככה גם יש יותר ממני. (למען הסר ספק- זה לא שיש עוד כמוני זה פשוט שיש יותר אני). במילים אחרות: הכל טעים לי.
יש עוגות אצל סבתא עמית, זה לא פשוט המילה עוגות, זה יותר כמו עוגת גבינה, גבינה פרורים או עוגת דן, קרמשניט, תפוחים או תפוזים פשוטה (שיהיה עם הקפה) וכמובן בורקסים, מג'דרה, קבבים ועוד אין ספור תבשילים.
אצל סבתא אביגיל יש עוף ויש לאזניה, יש פשטידות, יש דג ויש מרק כתום (רק עם קצת שמנת) ולחם טבעון עם חמאה ויש קרואסון שוקולד בבוקר ויש ויש ויש.
אצל סבתא רבקה יש קרטופלה וספגטי עם בשר, שניצל ומרק עם קניידלה וגם קצת עוף מתוק וקצת כיסונים עם תפוחי אדמה ומוסקה ועוד ועוד ועוד.
אצל סבתא דלוש יש, יאללה, מה יש אצל סבתא דלוש, אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל או מה לקחת ראשון כשזה מוגש לשולחן. את הפילה או השרימפס או הכבד, הקציצות, האורז, המרק שעועית, עלי הגפן או הממולאים וכו.
בין ביס של בורקס לביס מהעוף לשלוק מהמרק חלחלה אליי ההכרה שיש דבר אחד שגורם הנאה גדולה יותר לסבתות מאשר לראות את הילדים/נכדים/נינים המבקרים מחו"ל. וזה לראות את הילדים/נכדים/נינים מבקרים מחו"ל ואוכלים.
וכך מצויד בהארה זו נוספה לי לכל ארוחה גם תחושת שליחות. בונוס יעני.
ואז כשאני יושב בסלון שבע וטוב לב אילנה באה, מתיישבת לי על הברכיים, נותנת איזה צביטה קטנה בפילה (כאילו שאני לא יודע מה הולך לבוא עכשיו) ואז אומרת לי "חכה חכה מה יהיה שנחזור".
אז בינתיים כשאני יודע שאחר כך כבר אני אשאיר את הנשמה שלי ואת זכרונות המוסקה על המכשיר ריצה, אולי אני בכל זאת אקנח באיזה מנה שאוורמה מה'שלום'.
