יום שישי, 5 בנובמבר 2010


השבוע הגיעה אלינו רק נעה ומשפחתה למפגש אומנות. ההתרגשות היתה גדולה אחרי הפרידה הארוכה (בשל החופש בפוקונוס) והדבר האחרון שעניין את הפשושים היה לצאת לגאראג' לפעילות אומנותית. אחרי כמה נסיונות שכנוע הנחנו להם. הם קפצו על המיטות, רצו, שחקו ונהנו ביחד.


כשראינו שהחוצה כבר לא נצא, הכנסנו את שולחן היצירה לתוך הבית. גליה ציירה קצת ומהר מאוד נעה החליטה להצטרף גם היא (למורת רוחו של עידן שהתעקש לדעת מתי היא כבר תסיים!) יובל נעמד ליד השולחן וצבע בהנאה גדולה.


את ה"קנוואס" שעליו הם צובעים הבאתי בשבוע שעבר מחנות בדים. כשביקרתי שם ראיתי עגלה שלמה של כאלו בריסטולים שעליהם מגולגלים הבדים והם נזרקים כשהבד נגמר. שאלתי את מנהל החנות אם אוכל לקחת אותם הביתה ולשמחתי התשובה היתה כן! אהבתי שהצורה שלהם- צר ומאורך- כל כך שונה מהדף הרגיל שעליו אנחנו מציירים בד"כ.  


מכיוון שמדובר ביובלי שלנו, לא הופתעתי כשהוא ראה את הפוטנציאל בקנוואס שלו והפך את משטח הצביעה למסלול מכוניות. 

ומכאן ואילך הילדים המשיכו לכיוון שלא חשבנו עליו.... ברור שגם עידן הצטרף לחגיגת המכוניות הצבועות...


כל המשטחים חוברו יחדיו למסלול אחד ארוך. 


המכוניות זכו לשטיפת גואש בכל צד אפשרי

והפכו לכלי הצביעה המרכזי.... 

פרט לכך שכל זה התבצע במטבח שלנו וצריך היה להזהר שלא יותז צבע לכל כיוון, היה ממש מוצלח. יש לי הרגשה שזאת לא הפעם האחרונה שמכוניות יצטרפו אל מכחולים וגואש. 
מפגשי היצירה יחסרו לי (לנו?) ... אולי אבדוק אם משהו ירצה להצטרף אלינו פעם בשבוע למפגש שכזה ביובלים...

יום שלישי, 2 בנובמבר 2010

פוקונוס- סתיו 2010


אני מספר על חופשתינו בהרי הפוקונוס, אבל באופן בילתי שיגרתי אתחיל דווקא מהסוף להתחלה.

כשהגענו הביתה לאחר שישה ימים של חופשה, באחד מן המקומות היפים ביותר שאפשר להיות בהם בתקופה זו של השנה, היינו רצוצים. הילדים קצת משתעלים, האמא עייפה וישנן אפילו אגדות שהאבא התעטש (פעם אחת) והיה קצת צרוד. 

קצת רקע.
רכס הפוקונוס הוא אזור בצפון מדינת פנסילבניה, סביבתו, שידועה כמרובת אתרי אטרקציות ונופש, פופלרית מאוד בתקופת הסתיו בעיקר בשל צבעי השלכת העזים שצובעים את הנוף. עצים ממינים שונים הופכים את עליהם מירוק של קיץ, לצבעים חזקים של צהוב, אדום, סגול ועוד, כשהכל מתערבב ביערות אין סופיים המחזה מרהיב. 

עוד לא יצא לנו להיות בחופשה (שמוגדרת כ "יוצאים לחופש" ) מלבד ביקורינו השנתיים בישראל.
הראשונה הייתה הצלחה מסחררת. 
לחופשה יצאנו עם משפחת זהרוני הנפלאה, שבזכותם, השתכנו בבית באמצע אחד מהיערות שהוזכרו למעלה, מול אגם מי בדולח, יחד עם שלל אטרקציות- מגרשי טניס, מיני גולף וכדורעף, בריכה, חדר כושר ומגוון של משחקי שולחן למבוגרים וילדים. הבית עצמו היה חלום. חדרי שינה מסודרים, סלון (עם אח אמיתי), מרפסות שמשקיפות אל נוף עוצר נשימה ומטבח שעוד יסופר עליו בהמשך, קיבלנו את כל מה שרק יכלנו לבקש.
בימים, טיילנו.  היינו במפלים גדולים, היינו בנחלים קטנים, נסענו בדרכים יפיפיות והלכנו ביערות מדהימים. הילדים יצאו מגדרם. הלכו, שרו, שיחקו ועשו כייף חיים. גם הגדולים כמובן. 
 את הלילות, שהחלו מוקדם, אחרי שהילדים ניסחטו, במהלך היום, מכל טיפת אנרגיה ונירדמו בקלות, התחלנו בארוחת גורמה והמשכנו במשחקים למיניהם או סתם דיבורים אל תוך הלילה. היה לנו כייף גדול. 
בשעות הפנאי, שהיו פה ושם, ניצלנו גיל ואני לשחק טניס בעיקר וכשירד גשם, כל משחק אחר שהיה זמין. את הילדים לקחנו לשחק גולף או עם טרקטורים בארגז החול. והבנות: נחו, קראו, קנו ונהנו קצת בלי בנים.

אבל......כל טיול מתחיל באריזה.

כמה מזוודות יש לנו שאלתי את אילנה יום לפני הטיול. "אחת, נראה לי- יש שם מכונת כביסה".
בבוקר נסעתי עם הילדים לעשות קניות וקצת סידורים. כשחזרנו ארגנתי את כל ציוד המטבח בתוך סיר גדול דחפתי אותו  בארגז נוסף עם דברים אלמנטרים אחרים כמו, מכונת אספרסו למשל וציידנית עם דברים שזקוקים לקירור ויצאתי לשעתיים לשחק טניס. 
אילנה הייתה אחראית על בגדים ופעילויות לילדים.
כשחזרתי אילנה אמרה "ראיתי שאתה לוקח את המכונת קפה, תביא גם את הבלנדר....". לקחתי. 
כשעליתי לחדר השינה לקחת את ה'מזוודה' לאוטו שאלתי את אילנה אם היא גם אורזת כבר לישראל. "לא, זה הכל בא איתנו". נוסעים בטויוטה. את השעה הקרובה ביליתי ב'מוביניג'. 
תחילה לקחתי את הציידנית, אחר כך את הארגז עם הדברים האלמנטרים ואז את המזוודה של הבגדים שלנו, את המזוודה של הבגדים של הילדים (במכונת כביסה לא נשתמש) את המזוודה עם המכוניות והרכבות (שיהיה במה לשחק) את המזוודה עם דברי היצירה (שיהיה מה לעשות) את השקית עם הטרקטורים ודברי החול את השמיכות לאוטו את הדי.וי.די (למקרה שאין שם) ואת הבלנדר.
 "שכחת את התיק כלי רחצה על המיטה", אילנה אמרה לי כשיצאה החוצה. "ומה אם האופניים?" כשראתה את האוטו. מה אתם שאלתי. "בוא ניקח אותם". איפה נשים אותם?. "נפרק את הגלגלים".
למה?
"כדי שיהיה להם מקום". 
עם מנוע של כמעט שישה ליטר, יכולת גרירה של חמישה טון ונשיאה של טון וחצי היינו מאוד קרובים לגבול היכולות של הטויוטה.
דבר ראשון התקשרתי לגיל להודיע לו שאנחנו בשעה וחצי איחור. הוא שאל למה, הסברתי לו שאני מפרק את הגלגלים של האופניים ושאני אדבר איתו אחר כך.
לבסוף יצאנו.
כשסיימתי לפרוק את האוטו עם גיל הוא ראה את הדי.וי.די ואמר. "וואלה, אם יתקלקל, יש לנו ספייר, הבאנו גם את שלנו."
מיותר לציין שלא היה חסר לנו כלום.

החופשה הייתה פשוט אדירה. מלאת חוויות. 
אמנם חזרנו עייפים, אבל כבר מחכים לפעם הבאה.