חורף:

קר

מסורבל

ובכל זאת אי אפשר בלי להוציא קצת מרץ בחוץ!

הזמן שמבלים בלהתארגן ליציאה משתווה לזמן שמבלים בחוץ עד שהאף נושר מהפרצוף....

הכל התחיל בכלל במסע לחיפוש פסנתר חדש.

בסוף השבוע האחרון נסענו לפילדלפיה לפגוש חברים וגם, כאמור, לבחון פנסתרים חדשים. מסתבר שכמה שנים ושני ילדים היו יותר מדי בשביל הפסנתר הנכחי שכמה מקלידיו נכנעו למפגני האלימות האקראיים של עידן ויובל.

בכל מקרה לאחר שסיימנו את הסידורים הלכנו לבקר את ורדה ורמי. ורדה, גננת במקצועה, מנהלת את הגן בבית ולכן בכל פעם שאנחנו מבקרים אנחנו מקבלים קצת מנוחה מהילדים כי הרי בגן יש הכל. ורדה שמאוד אוהבת את עידן משאילה לו מדי פעם צעצוע שעידן מתחבר אליו בביקור. הוא לוקח איתו הביתה ומחזיר בפעם הבאה.

הפעם  לא ידעתי מאיפה זה בא לי.

הוא קיבל ג'ירפה.

לא כזו שמשחקים בארגז החול, או מפלסטיק.

אחת שלובשים, עם זנב ומחושים (או איך שלא קוראים לדברים האלה שיוצאים לה מראש), נקודות, ריסים ארוכים וכל מה שיש בגירפה.

וכמובן שהוא לא מסכים להוריד אותה, לא עכשיו ולא אחר כך.

אחרי ביקור של כמה שעות אנחנו אומרים יפה שלום ולאחר שכל נסיונות השכנוע שעידן ישאר עם הג'ירפה אצל רמי וורדה עולים בתוהו אנחנו יוצאים לדרך.

ו.....הילדים רעבים- צריך לעצור לאכול. WEGMANS.

ופה אני עוצר את הסיפור כדי לתת לכם כמה פרטים חשובים.

שבוע לפני כן הילדים גילו שבחנות המופלאה הזו שנקראת WEGMANS  (מעין סופרמרקט שיש בו הכל) חשבו צעד אחד קדימה והחליטו לעזור להורים לבזבז את כספם בנחת בזמן שהילדים יושבים במין קבינה עם ארבעה גלגלים שני מושבים ושני הגאים המחוברת לקידמת עגלת הקניות. מיותר לציין שההתקן הזה, שמאוד פרקטי לילדים, מסורבל בשביל ההורים בצורה בלתי רגילה. עכשיו בהנחה שההורה מספיק מיומן בתמרון הרכבת הזו ברחבי החנות, למצוא את המוצרים שהוא מחפש ולדאוג שהילדים יישמרו את האברים החיוניים בתוך המכונית בו זמנית- אז אכן הקניות עוברות בשקט. אפשר להגיד שהרעיון, על הילדים שלנו, עובד רק באופן חלקי- הם מאוד אוהבים לשבת בתוך המכונית. כל השאר זה ממולץ.

בחזרה לסיפור.

הוא עדיין לא מוכן להוריד את הג'ירפה וכמובן, איפה המכונית.

בחניה, עוד היה בסדר, אתם יודעים, שש בערב, חושך לא ממש רואים מה נוהג שם בתוך האוטו.

אבל בחנות זה היה סיפור אחר.

זה היה יכול להיות כל דבר אחר, קאובוי, סופרמן, באטמן משהו אחר.....אפשר רק לתאר  את הג'ירפה הזו יושבת בתוך האוטו, משמיעה קולות של ג'ירפה בתוך אוטו וכמובן שהראש מציץ החוצה (אייס ונטורה סטייל) כי הרי זו ג'ירפה.

"מה איכפת לך"? "זה מביא חיוך לפנים של אנשים" אילנה מעודדת אותי. לי  איכפת. שילדים של מישהו אחר שמחופשים לגירפות יגרמו לאנשים לחייך.

לא, זה חייב להיות שלי. ואני צריך להתמודד עם הפאדיחה.

כל הסיפור היה בהחלט לא נעים, כמובן,  כשכל מי שנקרא בדרכינו מסתכל על הילדים בשעשוע ועלינו במבט מלוכסן של "הרשויות בדרך".חוץ מלהנהן, מה עוד יכולתי לעשות?  הנהנתי.

בסופו של דבר הג'ירפה סיים לאכול את הפיצה ובמהירות חמקנו חזרה לאוטו שלנו.

הדרך הביתה עברה בשקט. הגירפה נוחרת.

נקווה שבפעם הבאה אצל ורדה הוא יחליף את הג'ירפה בשביל איזה מכונית או רכבת.

                     עד הפעם הבאה....