זה לא שלא הייתי רגוע עד עכשיו.
באופן כללי אני הולך לישון בלילה עם הידיעה שברגע שהוא יתחיל לדבר, בהיתבסס על הבכור, הוא פשוט לא יפסיק....
אז במקום להיות מוטרד אני פשוט נהנה ממשחקי הניחושים.
בסוכות הוזמנו אל רמי וורדה לארוחת צהריים בסוכה. בחצי אוזן שמעתי מהקבוצה של הבנות את ורדה אומרת "שמה שחשוב זו ההברה האחרונה במילה". כלומר אם הוא מבטא את ההברה הוא בעצם אומר את המילה או משהו כזה, כמו שאמרתי זה היה בחצי אוזן. מבחינתי, לאחר ארוחת צהריים בדרך הביתה הילד מדבר שותף.
יכול להיות שהייתי אמור לדעת את זה כבר, אם זה אכן נכון, הרי יש לי אחד בן 4...אבל יש הבדלים, אחד מהם הוא שהראשון נולד "פרופסור" וזו גם בערך המילה הראשונה שהוא ידע להגיד.
יובל, כידוע, בעיניין של גלגלים ולכן אוצר המילים שלו גם מצטיין בנושא. מה שחשוב זה שאפשר לנהל עם הילד שיחה.
יובל, כידוע, בעיניין של גלגלים ולכן אוצר המילים שלו גם מצטיין בנושא. מה שחשוב זה שאפשר לנהל עם הילד שיחה.
הוא אומר "טה" לטויוטה" ואימץ את ה"הוווונדה" מ"כבלים" כמובן את שמות הג'יפים על בוריים הוא מכיר...ועוד כל מיני "פה", "בה" "דה" ואחרים... מה שחשוב זה שאנחנו מבינים, הוא מתדקם וכולם מרוצים.
אז אם עד עכשיו הייתי סקפטי לגבי הסיפורים על תומר שהיה מזהה את המכוניות עוד בכלל לפני שהוא נולד--עכשיו אני מאמין. יש לי אחד כזה.
חוץ מזה, או בנוסף לזה הילד הוא פשוט מלאך. רוב הזמן.
המתיקות נשפכת ממנו בכל מה שהוא עושה. למשל, הוא יכול לשבת ולסדר את המכוניות (כמובן) שלו בטור, אחר כך שוב מסדר אותן בשורה ושוב בטור, הוא כל כך מרוכז במלאכה שבכלל הוא לא שם לב שאנחנו עומדים ומסתכלים. ואז הוא קולט אותנו מזווית העין ומשחרר את החיוך המתוק שלו וממשיך הלאה. או הצורה שהוא אוכל, אין ספק הילד יהיה ענין טעם. "רק תביא, אבא..."- הילד אוכל. הכל.
בכל אופן כנראה זה בכלל לא חשוב איך מתחילים הסיום זה מה שמשנה, אז כך את הזמן ילד אני בטוח שאת ההפטרה בבר-מצווה אתה לא תעשה בהברות סופיות.
