איך יודעים שבא אביב?

 אולי זה קצת מוקדם להתחיל לפזם על בוא האביב אבל היום קיבלנו טעימה קטנה למה שעתיד לבוא. כשראינו את התחזית  בתחילת השבוע, קבענו עם חברינו לטיולים להפגש בפארק הולמדל. בפארק יש חווה עתיקה הפתוחה למבקרים (וללא תשלום!). החווה היא משנת 1890 ומטרתה כיום היא ללמד על התנהלות בחווה במאה ה-19. הילדים נהנים בעיקר מהחיות ומהככרות הגדולות שמוצגות באחד מהמבנים. כשהיינו שם בקייץ ראינו את שדות התירס שלהם ואילו היום ראינו את התירסים היבשים שמשמשים אוכל לחיות החווה במשך החורף הארוך. 

אחרי הביקור בחווה, הלכנו אל האגם הקפוא ולצידו בילינו את המשך היום. 

אני ממש אשמח אם מזג האויר ימשיך לשתף פעולה ונחזור במהרה לימי שישי המשותפים שלנו בטבע. 

שיח אחים

ככל שיכולות הדיבור של יובל משתפרות, כך גם מתאפשר לעידן ויובל לשחק ביחד, ולא רק במקביל. לאחרונה הם ממש מנהלים שיחות בינהם, ואין דבר שיותר נעים לשמוע מאשר בדיוק את זה. כמובן שהנושא המרכזי של השיחות שלהם הוא בדרך כלל: רכבות, מכוניות, טרקטורים או כל דבר אחר שהם יכולים להניע על הרצפה...  או מזרן המיטה (:

קרחרע

בשעה תשע בלילה רועי עצר את מכוניתו מול ביתנו. התופעה המשקעית המוזרה הזו, שנופלת משהשמים כשממש קר בחוץ, כבר היתה הרבה מעבר לנקודה שבונים בעזרתה איש שלג וגזר חמוד בתור אף.

כשהשלג מחכה כל כך הרבה זמן כדי שיפנו אותו מהמדרכה (ואינו יודע שדיירי הבית לא פה) הוא עושה דווקא והופך ליציקת קרח, שיש רק דבר אחד שיפנה אותו, שמש חמה.

חודש פברואר מלווה בהרבה שמש אבל לא חמה ולכן ל"מזלי הרב" השמש אכן ממיסה את השלג (קצת) ואז בלילות, שבדרך כלל חמים פחות מהימים (15- מעלות!) מה שנמס הופך ל......שוב פעם קרח???!?!!!. מעולה.

אז מה עושים? חוצבים. 

חדור מוטיבציה קמתי למחרת בבוקר. כוס קפה. מעיל, כפפות ונעלי עבודה. 

בכף הראשונה, אני לא צוחק, נשברה!!! לי האת חפירה. אוקיי, הום-דיפו. הצטיידתי וחזרתי הביתה.

כעבור שלוש שעות של מקוש! ואת (הפעם מחוזקת בברזל) הצלחתי לפלס גישה לדוור. 

כמובן שפה נשאלת השאלה איך הגעתי להום-דיפו. אז ככה. אין דבר יותר מפתה מאשר להכנס לטויוטה לשלב ל4X4 ועם חיוך מאוזן לאוזן לתת גז ולראות אותה פורצת דרך מחסום הקרח. נכוותי מהפיתוי בעבר. באופן כללי מה שקורה זה שהשלג פשוט נעלם מתחת לגלגלי הרכב, אבל כמובן, הוא לא מתאדה או נמס או מתפזר או סתם הולך לטיול. הוא נדחס. זה אומר, במילים אחרות, שההונדה של אילנה נשארת בשבוע הקרוב תקועה כי משטח קרח מוצק של 20 סנטימטרים ובאורך של 30 מטר מפרידים בינה לבין החופש. 

יאמר לזכותי, שבמקרה זה לא הייתה לי ברירה, אלא, להשתמש בשיטה שתוארה למעלה אחרת לא היה לנו חלב לדייסה של הילדים בבוקר.

כעבור כשבוע, אילנה התחילה לאיים שהיא "תזמין" מישהו שיפנה לנו את דרך הגישה. 

בתור גבר, אני יכול לאמר, על עצמי לפחות, שאין דבר יותר מרגיז מלשמוע את המשפט (מאישתך) "אני יכולה להתקשר למישהו שיתקן את זה". כמובן שאצל נשים זה מוטבע שאם ברצונן לגרום לאיש שלהן לעשות משהו עכשיו! ומהר! זה כל מה שהן צריכות להגיד. "אולי נתקשר למישהו שיסדר". 

בשירותים יש נזילה.- "אולי נתקשר...." הופ!! אני בשירותים עם אטמים ומברג.

האינטרנט לא תקין. "אולי נתקשר..." הופ! בודק חיבורים מאתחל מודם.......

 החלפתי את טוחן האשפה מתחת לכיור במטבח. אחרי נסיעות אין ספור, הלוך וחזור להום-דיפו בשביל לתאם את האינסטלציה, סוף סוף היו לי את כל החלקים. תחת העין הבוחנת התחלתי לעבוד. פרקתי, הברגתי, חיברתי וכל זה עם גישה כמעט בלתי אפשרית מקופל ומפותל מתחת לכיור. ואז שניה לפני שחיברתי את המכשיר (ששוקל לא מעט) עידן הגיח בריצה ועם "מנובר" של מתאבק מנוסה, קפץ לי ישר על הבטן. תוך שניה התרוממתי, דפקתי את הראש בארון, עם הכתף הפעלתי את מתג ההפעלה, חוטי החשמל היו חשופים, אז כמובן,  התחשמלתי ואז לקינוח כל הפרוצדורה הזו צנחה לי על האצבע וכמעט הורידה לי אותה. למשמע הרעש אילנה ישר הגיעה, רואה אותי יושב מתחת לכיור, את עידן עומד וצוחק, את אבא שלה (שביקר) עומד וצוחק. "אולי כדי שנקרא למישהו".  תוך שניה זה היה מורכב במקום.

וכך עם ההונדה. כעבור שעתיים דרך המלך הייתה סלולה, הונדה ואילנה יצאו לחופשי. הייתי גמור, מחוסל.

אבל לא התקשרנו לאף אחד...................

אותה הגברת בשינוי אדרת

כשהיינו בארץ ראיתי  סרט שבאמת לא שווה אפילו להזכיר את שמו, הוא היה ממש ממש גרוע. הסרט סיפר על בחורה  שחוזרת לבית הוריה כדי לסדר לעצמה קצת את החיים ומוצאת רשימה שכתבה כשהיתה צעירה יותר ובה מספר דברים שהיא רוצה להספיק לעשות לפני גיל 30. מייד החלטתי שגם אני רושמת רשימה שכזאת אבל הצלחתי לחשוב על דבר אחד בלבד לרשום בה, שאני רוצה לעשות לפני גיל 30 (בכל זאת... הייתי צריכה להיות ריאלית כי לא היה לי הרבה זמן... יש כבר רשימה בהתהוות לגיל 40 ) , וזה תספורת קצוצה.  

וכך חלפו להם הימים, סיפרתי על התכניות שלי ללא מעט אנשים (כדי לעזור לעצמי לא להתחרט ברגע האחרון) והנה הגיע לו היום הגדול. 

אני מאושרת מהתוצאה. אף פעם לא הייתה לי תספורת קצרה (לפחות לא מאז שאני ממש קטנה...) וההרגשה נהדרת. 

ממליצה בחום לכל מתלבטת (:

ולסיום כמה תמונות תוצרת עצמית.

טעים לי

"אתה חייב לקחת את עצמך בידיים!"

ככל שזמן שהותינו בארץ חלף כך שמעתי את הקביעה הנל לעתים קרובות יותר. (אני יודע שאני צריך, אבל טעים לי)

באופן כללי ועל סמך התנסויות העבר הנוסחה היא די פשוטה ככל שאנו יותר בארץ ככה גם יש יותר ממני. (למען הסר ספק- זה לא שיש עוד כמוני זה פשוט שיש יותר אני). במילים אחרות: הכל טעים לי.

יש עוגות אצל סבתא עמית, זה לא פשוט המילה עוגות, זה יותר כמו עוגת גבינה, גבינה פרורים או עוגת דן, קרמשניט, תפוחים או תפוזים פשוטה (שיהיה עם הקפה) וכמובן בורקסים, מג'דרה, קבבים ועוד אין ספור תבשילים.

אצל סבתא אביגיל יש עוף ויש לאזניה, יש פשטידות, יש דג ויש מרק כתום (רק עם קצת שמנת) ולחם טבעון עם חמאה ויש קרואסון שוקולד בבוקר ויש ויש ויש.

אצל סבתא רבקה יש קרטופלה וספגטי עם בשר, שניצל ומרק עם קניידלה וגם קצת עוף מתוק וקצת כיסונים עם תפוחי אדמה ומוסקה ועוד ועוד ועוד. 

 אצל סבתא דלוש יש, יאללה, מה יש אצל סבתא דלוש, אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל או מה לקחת ראשון כשזה מוגש לשולחן. את הפילה או השרימפס או הכבד, הקציצות, האורז, המרק שעועית, עלי הגפן או הממולאים וכו.

בין ביס של בורקס לביס מהעוף לשלוק מהמרק חלחלה אליי ההכרה שיש דבר אחד שגורם הנאה גדולה יותר לסבתות מאשר לראות את הילדים/נכדים/נינים המבקרים מחו"ל. וזה לראות את הילדים/נכדים/נינים מבקרים מחו"ל ואוכלים. 

וכך מצויד בהארה זו נוספה לי לכל ארוחה גם תחושת שליחות. בונוס יעני.

ואז כשאני יושב בסלון שבע וטוב לב אילנה באה, מתיישבת לי על הברכיים, נותנת איזה צביטה קטנה בפילה (כאילו שאני לא יודע מה הולך לבוא עכשיו) ואז אומרת לי "חכה חכה מה יהיה שנחזור". 

אז בינתיים כשאני יודע שאחר כך כבר אני אשאיר את הנשמה שלי ואת זכרונות המוסקה על המכשיר ריצה, אולי אני בכל זאת אקנח באיזה מנה שאוורמה מה'שלום'.

אבא, למה השמיים כחולים?

ביום שני בזמן ארוחת הערב עידן שאל אותי את השאלה. 

מוקדם יותר, אחר הצהריים אילנה יצאה לסידורים של לפני הנסיעה. עידן, יובל ואני אירגנו את הבית ובישלנו ארוחת ערב.

כשהתיישבנו לשולחן התפתח דיון מקיף על מהות היקום. בזמן האחרון עידן מרותק מכל הקשור בכוכבים, בשמש ובחלל באופן כללי.

לא מזמן הוא קיבל במתנה סרט דוקומנטרי שמסביר בצורה שמתאימה לילדים על היווצרות היקום. אפשר לציין שדיסק הסרט שחוק מרוב שימוש.

בחזרה לשולחן האוכל. עידן המשיך בעקביות לשאול שאלות, בשלב מסויים מצאתי את עצמי חוזר על דבריי כמו תקליט שבור: 'אני אבדוק', 'אסתכל באינטרנט' או 'נראה את הסרט שוב.....'. 

ברגע זה הבנתי, בדיעבד, למה חשוב היה להקשיב בבית ספר. כמובן שבתור תלמיד לא חשבתי שמה שהמורים מנסים ללמד אותי הוא גם בשביל הילדים שלי, או נכון יותר לומר: בעיקר בשביל הילדים. איני יכול לכתוב כאן שמתישהו בשתיים עשרה השנים האחרונות מצאתי את עצמי מתמודד עם שאלות כמו: 'מדוע השמש צהובה?', שאלות שלכאורה כל כך מתבקשות, הרי כשעידן מסתכל לשמיים, מה הוא רואה?, שמש צהובה ושמיים כחולים....למה? שאלות טובות. 

לזכותי ייאמר שהסברים חלקיים ידעתי אבל, כידוע, כשמסבירים מגלים כמה באמת לא יודעים. 

באותו לילה חזרתי לבית הספר. הלמידה הפעם הייתה שונה, זו הייתה שליחות, למדתי בשביל עידן. המצב שאני איני יודע את התשובות ושהוא אינו יכול לקרוא, לא צריך להגביל את הידע שלו. התיישבתי אל המחשב ולמדתי. באמת רציתי ללמוד, ואוי, כמה שנהנתי לשפוך בפניו את המידע למחרת בבוקר. 

לאט לאט 'וויקפדיה' ואתרי מידע נוספים מקבלים תשומת לב רבה יותר משאר אתרי האינטרנט. אני בולע את המידע בערב ובבוקר עונה לעידן על שאלותיו באשר הן. למזלי הרב עידן סקרן מאוד ומתעניין במגוון רחב של תחומים, בזכותו אני מעשיר את מאגריי המידע שלי ואף מוצא את עצמי מאתגר את חבריי בכל מיני דברים שעל פנם נראים טריוויאלים, אבל מסתבר, שאם הילדים לא שאלו-ההורים לא יודעים.......

עד הפעם הבאה.

ואם משהו רוצה להיות מוכן לקראת ילדו לכשיבוא אליו עם שאלה זאת, או פשוט לידע כללי, הנה קישור להסבר טוב שמצאתי:

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?entryId=1065215&r=1

השבוע הגיעה אלינו רק נעה ומשפחתה למפגש אומנות. ההתרגשות היתה גדולה אחרי הפרידה הארוכה (בשל החופש בפוקונוס) והדבר האחרון שעניין את הפשושים היה לצאת לגאראג' לפעילות אומנותית. אחרי כמה נסיונות שכנוע הנחנו להם. הם קפצו על המיטות, רצו, שחקו ונהנו ביחד.

כשראינו שהחוצה כבר לא נצא, הכנסנו את שולחן היצירה לתוך הבית. גליה ציירה קצת ומהר מאוד נעה החליטה להצטרף גם היא (למורת רוחו של עידן שהתעקש לדעת מתי היא כבר תסיים!) יובל נעמד ליד השולחן וצבע בהנאה גדולה.

את ה"קנוואס" שעליו הם צובעים הבאתי בשבוע שעבר מחנות בדים. כשביקרתי שם ראיתי עגלה שלמה של כאלו בריסטולים שעליהם מגולגלים הבדים והם נזרקים כשהבד נגמר. שאלתי את מנהל החנות אם אוכל לקחת אותם הביתה ולשמחתי התשובה היתה כן! אהבתי שהצורה שלהם- צר ומאורך- כל כך שונה מהדף הרגיל שעליו אנחנו מציירים בד"כ.  

מכיוון שמדובר ביובלי שלנו, לא הופתעתי כשהוא ראה את הפוטנציאל בקנוואס שלו והפך את משטח הצביעה למסלול מכוניות. 

ומכאן ואילך הילדים המשיכו לכיוון שלא חשבנו עליו.... ברור שגם עידן הצטרף לחגיגת המכוניות הצבועות...

כל המשטחים חוברו יחדיו למסלול אחד ארוך. 

המכוניות זכו לשטיפת גואש בכל צד אפשרי

והפכו לכלי הצביעה המרכזי.... 

פרט לכך שכל זה התבצע במטבח שלנו וצריך היה להזהר שלא יותז צבע לכל כיוון, היה ממש מוצלח. יש לי הרגשה שזאת לא הפעם האחרונה שמכוניות יצטרפו אל מכחולים וגואש. 

מפגשי היצירה יחסרו לי (לנו?) ... אולי אבדוק אם משהו ירצה להצטרף אלינו פעם בשבוע למפגש שכזה ביובלים...