תקופה קשה עברה עלינו. אני כל כך שמחה שאני יכולה לכתוב על זה בלשון עבר, ושבעיקר נשאר ממנה רק הזכרון...
לא חשבתי שתחילת ההריון תעבור עלי ללא שום השפעה, אבל לעצמת הקושי לא הייתי מוכנה.
בהריונות הקודמים גם כן היו לי בחילות, ובעקבות זה לא אכלתי הרבה ולזה כמובן מצטרפת החולשה. אבל הפעם, זה היה סיוט. אני לא חושבת שאוכל לתאר במילים את ההרגשה, ואולי טוב שכך. הזכרונות מהתקופה הזאת יתעמעמו לאיטם ויהפכו לכך שפשוט היה קשה, וטוב שעבר.
אז מה קרה הפעם? פשוט לא יכולתי לאכול. ומסתבר שכשלא אוכלים, המצב לא טוב. רוב הזמן הרגשתי כמו רוח רפאים, נוכחת לא נוכחת, מנסה להעביר איכשהו דקה אחרי דקה, עד למנוחת הצהריים של יובל. בזמן הזה, אם עידן לא היה נרדם גם כן, שמתי לו סרט בנטפליקס וניסיתי לישון על הספה ולפעמים אפילו בחדר אם הוא הסכים להיות לבד. ולאחר השנ"צ, עוד הרבה דקות עד שובו של יונתן מהעבודה. בהמלצתה של סיגל, ניסיתי לא לחשוב על הימים שיש עוד לעבור (נצח נצחים...), אלא להתמקד בכל יום שעובר, וכך שמחתי על כל יום שעבר ועדיין חשבתי בליבי ולפעמים גם בקול איך אוכל להמשיך כך עוד ועוד....
אני לא יודעת אם אפשר להעביר את התחושה למשהו שלא חווה אותה. רוצים לאכול, אבל אי אפשר. הגוף רעב וכל כך זקוק לאוכל אבל במקביל לא מאפשר לי לאכול. המעט שהצלחתי לאכול, גרם לי להרגיש רע לא פחות, ולעיתים סיימתי את הארוחה בהקאה, שחסלה אותי יותר ממה שהייתי כבר מחוסלת. לפחות לאחר ההקאה, היתה תחושת הקלה פיזית, אבל הרעב... הרעב היה שם כל הזמן.
לעידן ויובל אמרתי שאני לא מרגישה טוב, שיש לי בחילה וקשה לי לאכול. הם קבלו את זה כמובן מאליו. לא שאלו שאלות, לא נראו דואגים ושמחתי שזה ככה. אמרתי לעידן שעד יום ההולדת שלו זה יעבור (למרות שלא הייתי בטוחה שזה יהיה כך) ונראה לי שהידיעה הזאת עזרה לו.
הימים היום קשים. לא יצאנו הרבה מהבית. מדי פעם ניסיתי לצאת לגני משחקים וזה היה קשה מדי. אם יצאנו, בד"כ זה היה לים, שם הם שחקו על החול או ליד הים ואני יכולתי לנח לידם.
גם מיונתן לא נחסך... התקופה היתה עמוסה ביותר בעבודה, וכך היה חוזר מיום עבודה ארוך, עייף ורעב, ומייד מתחיל לתפקד עבור שני הורים בבית.
וכך יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום.....
ופתאום בשבוע 12, מוקדם משחשבתי, התחלתי להרגיש טוב יותר. הרגשתי קצת פחות רע אחרי שהכנסתי קצת אוכל לגוף, וכך כמויות האוכל, והמגוון, לאט לאט לאט גדלו. ואחרי עוד כמה שבועות, כבר הרגשתי כמעט וטוב.
והיום, אני יכולה לענות בשמחה, כששואלים אותי מה נשמע, "הכל טוב". מעניין עוד כמה זמן יעבור עד שאפסיק להזכר בתקופה הזאת בכל פעם שאני עונה שאני מרגישה מצויין.
עכשיו רק נותר לי לחזור לשתות פרישייקים ולפעילות גופנית כלשהי, ואז אוכל להרגיש שחזרתי לעצמי ב-100%.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה